תיקון חצות או תיקון האדם
על חומתיך ירושלם הפקדתי שמרים
כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו
המזכרים את השם אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו
עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ
נשבע השם בימינו ובזרוע עזו
אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך
ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו
כי מאספיו יאכלהו והללו את השם
ומקבציו ישתהו בחצרות קדשי
אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו
בונה ירושלים השם נדחי ישראל יכנס
בפשט הדברים נבואת ישעיהו מדברת על הבטחה מעם השם יתברך שלא יקרה לירושלים מה שכבר קרה לה, במבט חודרני יותר אפשר לראות עמקות גדולה הרבה יותר, ידוע שהגאולה האחרונה ובניין בית המקדש השלישי חייב להתחיל בתוך לב כל אחד מאיתנו, אחרי שאזכה לתיקון המידות וניקיון הלב רק אז אוכל להתחיל לעבוד את השם יתברך, עד אז אני נמצא בשלב ההקדמה, בהכנה לקראת, ההכנה הזו היא שתביא אותי בעזרת השם לבסוף למצב בו אני יכול באמת לעבוד את השם ללא רצונות אנוכיים של קבלה עצמית, אחרי שאדם עושה תשובה ופוסע את צעדיו הראשונית אל הקדושה ומאט מאט עוקר את עצמו משיניה החדות של הטומאה הוא עדיין מורגל בפועל ברצונות מקולקלים של קבלה לטובת עצמו לאחר עוד זמן אם הוא עושה עבודה הוא מגיע למצב שהרצונות שלו הם באחוזים יותר רצונות אל הקודש אבל דפוס ההתנהגות הזה של רצון קבלה עצמית עדיין נמצא בו רק שהאובייקט הנחשק השתנה שזה בהחלט חיובי ביותר אבל לא הדבר הנרצה באמת, אדם יכול לחיות חיים שלמים וכל פעולותיו יהיו כדי לקבל לעצמו, על הדרך הוא יעשה דברים ממש נפלאים אבל המנוע הפנימי לאותם דברים יהיה קבלה עצמית וזה כשלעצמו פספוס גדול, בפסוקים האלו שמשמיע לנו ישעיהו הנביא עליו השלום הוא מגלה לנו מה היא הדרך בא אנו יכולים להתנתק מהרצונות המקולקלים ולשים פעמינו לכיוון הקדושה
ידוע שירושלים מייצגת את הטוב שבאדם, את הנקודה הפנימית, נקודת הנשמה של היהודי, החלק האלוקי שבנו ועל הנקודה הזו יש להפקיד שומרים, "על חומתיך ירושלם הפקדתי שמרים" רבינו אמר שהתבודדות היא מעלה עליונה העולה על הכול, זהו המפתח לגן עדן, תמיד אל יחשו, "כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו" רבינו אמר שהיה רוצה שתהיה לנו התבודדות כל היום, צריך להתמיד בזה גם אם מנסים לגנוב מאיתנו את זה, "המזכרים את השם אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו" לחשוב על השם, לדבר איתו, לדבר עליו, לחיות איתו ולהכניס אותו לכל דבר לכל מקום בכל מקום, לחיות את המציאות שלו [שזו המציאות היחידה] כל הזמן, יש את העניין של לומר תודה על כל שקיבלנו אבל אסור לשכוח לבוא בבקשות ובדרישות, לדרוש מהשם את השם, לבקש ולהתחנן שלא יעזוב אותנו, אחד הדברים המפחידים ביותר זה שפתאום הצדיק נעלם מהחיים של האדם והקשר של האדם עם השם נמוג ומיטשטש, צריך עזות דקדושה לרוץ אל השם תתמיד ולזעוק ולצעוק "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו" ריבונו של עולם, אל תעזוב אותי !!! רבי נתן בתפילות תמיד אומר "למה לי חיים כאלו" ובאמת ההרגשה שאדם מוצא את עצמו שוב לבד היא של "בלעדיך השם למה לי חיים כאלו" ואז לעתים השם שולח לנו אוויר ואומר נשבע השם בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עוד מאכל לאיביך ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו כי מאספיו יאכלהו והללו את השם ומקבציו ישתהו בחצרות קדשי
כמה טוב השם אל כל נבראיו, כמה אהבה ושמחה וחיים יש לו בשביל כולנו, כמה אסירי תודה אנחנו צריכים להיות על אין ספור פרטים, כמה פעמים אנחנו זוכרים את זה? כמה שהשם נותן, ועל זה צריכים לשמוח וזה העניין של "שמח בחלקו" על החלק הזה של הזכירה שאותו אנחנו מקבלים, כל הבריאה שרה להשם כל הזמן, כמה נעים לשיר להשם, להיות חלק ממה שהשם ברא ולכסוף ולרצות לקיים את מה שנועדנו להיות, כדי להגיע לזה חייב אדם לקיים את מה שרבינו גילה לנו בליקוטי מוהרן בתורה הראשונה ממש בהתחלה "כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל, שֶׁל כָּל דָּבָר וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר." חייבים להתחיל מכאן, אחרת נישאר בבחינת סומים
כמה טוב השם, תודה לך השם יתברך
על חומתיך ירושלם הפקדתי שמרים
כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו
המזכרים את השם אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו
עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ
נשבע השם בימינו ובזרוע עזו
אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך
ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו
כי מאספיו יאכלהו והללו את השם
ומקבציו ישתהו בחצרות קדשי
אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו
בונה ירושלים השם נדחי ישראל יכנס
בפשט הדברים נבואת ישעיהו מדברת על הבטחה מעם השם יתברך שלא יקרה לירושלים מה שכבר קרה לה, במבט חודרני יותר אפשר לראות עמקות גדולה הרבה יותר, ידוע שהגאולה האחרונה ובניין בית המקדש השלישי חייב להתחיל בתוך לב כל אחד מאיתנו, אחרי שאזכה לתיקון המידות וניקיון הלב רק אז אוכל להתחיל לעבוד את השם יתברך, עד אז אני נמצא בשלב ההקדמה, בהכנה לקראת, ההכנה הזו היא שתביא אותי בעזרת השם לבסוף למצב בו אני יכול באמת לעבוד את השם ללא רצונות אנוכיים של קבלה עצמית, אחרי שאדם עושה תשובה ופוסע את צעדיו הראשונית אל הקדושה ומאט מאט עוקר את עצמו משיניה החדות של הטומאה הוא עדיין מורגל בפועל ברצונות מקולקלים של קבלה לטובת עצמו לאחר עוד זמן אם הוא עושה עבודה הוא מגיע למצב שהרצונות שלו הם באחוזים יותר רצונות אל הקודש אבל דפוס ההתנהגות הזה של רצון קבלה עצמית עדיין נמצא בו רק שהאובייקט הנחשק השתנה שזה בהחלט חיובי ביותר אבל לא הדבר הנרצה באמת, אדם יכול לחיות חיים שלמים וכל פעולותיו יהיו כדי לקבל לעצמו, על הדרך הוא יעשה דברים ממש נפלאים אבל המנוע הפנימי לאותם דברים יהיה קבלה עצמית וזה כשלעצמו פספוס גדול, בפסוקים האלו שמשמיע לנו ישעיהו הנביא עליו השלום הוא מגלה לנו מה היא הדרך בא אנו יכולים להתנתק מהרצונות המקולקלים ולשים פעמינו לכיוון הקדושה
ידוע שירושלים מייצגת את הטוב שבאדם, את הנקודה הפנימית, נקודת הנשמה של היהודי, החלק האלוקי שבנו ועל הנקודה הזו יש להפקיד שומרים, "על חומתיך ירושלם הפקדתי שמרים" רבינו אמר שהתבודדות היא מעלה עליונה העולה על הכול, זהו המפתח לגן עדן, תמיד אל יחשו, "כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו" רבינו אמר שהיה רוצה שתהיה לנו התבודדות כל היום, צריך להתמיד בזה גם אם מנסים לגנוב מאיתנו את זה, "המזכרים את השם אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו" לחשוב על השם, לדבר איתו, לדבר עליו, לחיות איתו ולהכניס אותו לכל דבר לכל מקום בכל מקום, לחיות את המציאות שלו [שזו המציאות היחידה] כל הזמן, יש את העניין של לומר תודה על כל שקיבלנו אבל אסור לשכוח לבוא בבקשות ובדרישות, לדרוש מהשם את השם, לבקש ולהתחנן שלא יעזוב אותנו, אחד הדברים המפחידים ביותר זה שפתאום הצדיק נעלם מהחיים של האדם והקשר של האדם עם השם נמוג ומיטשטש, צריך עזות דקדושה לרוץ אל השם תתמיד ולזעוק ולצעוק "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו" ריבונו של עולם, אל תעזוב אותי !!! רבי נתן בתפילות תמיד אומר "למה לי חיים כאלו" ובאמת ההרגשה שאדם מוצא את עצמו שוב לבד היא של "בלעדיך השם למה לי חיים כאלו" ואז לעתים השם שולח לנו אוויר ואומר נשבע השם בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עוד מאכל לאיביך ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו כי מאספיו יאכלהו והללו את השם ומקבציו ישתהו בחצרות קדשי
כמה טוב השם אל כל נבראיו, כמה אהבה ושמחה וחיים יש לו בשביל כולנו, כמה אסירי תודה אנחנו צריכים להיות על אין ספור פרטים, כמה פעמים אנחנו זוכרים את זה? כמה שהשם נותן, ועל זה צריכים לשמוח וזה העניין של "שמח בחלקו" על החלק הזה של הזכירה שאותו אנחנו מקבלים, כל הבריאה שרה להשם כל הזמן, כמה נעים לשיר להשם, להיות חלק ממה שהשם ברא ולכסוף ולרצות לקיים את מה שנועדנו להיות, כדי להגיע לזה חייב אדם לקיים את מה שרבינו גילה לנו בליקוטי מוהרן בתורה הראשונה ממש בהתחלה "כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל, שֶׁל כָּל דָּבָר וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר." חייבים להתחיל מכאן, אחרת נישאר בבחינת סומים
כמה טוב השם, תודה לך השם יתברך