......אומן אומן חנוכה – מסע החיפוש ממשיך
רשמים מהנסיעה לאומן - חנוכה תש"ע
כבר די הרבה זמן אני מבולבל, שום דבר לא הולך כסדר, אני נאבק כדי לבטל את הישות שלי, היש שבי מנסה כל הזמן להשתלט – זה בכלל לא משנה באיזה תחום, היש הזה פולש וכובש כל חלקה טובה, השיטה שלו זה אדמה חרוכה – מושג מושאל ממלחמת ויטנאם אני חושב כשהאמריקאים היו שורפים כפרים שלמים כדי לשבור את ההתנגדות של המקומיים נגדם בלי התחשבות אם יש שם אזרחים ילדים נשים וטף, פשוט היו שורפים הכול עם כמה פצצות נפלאם – זה מתבטא בכל מיני תופעות רוחניות ופיזיות כאחד, ריבוי שינה, ריבוי אכילה, מחשבות מטרידות, חוסר סבלנות ועוד... בוודאי אי אפשר לדבר על לימוד או תפילה, כל אחד שנמצא "בקשרי המלחמה הקשה" יודע ומכיר את ההרגשה הזו של חרבות בלב
הרעש המונוטוני של המנועים עצם את עיניי ובליל הקולות של הצחקוקים והשמחה כמו השירים ומחיאות הכפיים גרם לנשמתי להיכנס לעמקות רכה ונעימה העננים הכהים של תחילת הלילה שבניהם ריחף המטוס קיבלו אותי באהבה בשעה שנעלם המטוס ונשארתי רק אני צף בחלל... הכול נעלם מסביבי נותרתי מרחף בגובה 12 אלף רגל, מאחורי ירושלים, "מי ייתן לי אבר כיונה אעופה לציון הקדוש אומנה" קיבלתי הזמנה מהרבי, הרגשתי כמו תינוק בתנוחת עובר עם הבוהן בפה, הבחור שישבתי לידו צבט את מיתרי הגיטרה ושר כל מי שהיה מסביב שר איתו וליווה אותו גם עם מחיאות כפים, המילים חזרו עליהן שוב ושוב ושוב, הרבי אמר שמצווה גדולה להיות בשמחה או ... שימחה גדולה להיות במצווה ? זה לא ממש חשוב כי שימחה גדולה לבוא אל הרבי, שמחה של מצווה זה מה שאמרו שבשכר המצווה לא נרצה שום שכר רק לזכות לעוד מצווה, אחרי שהדיילים ניסו להשתיק אותנו עם לחמיה ו2 זיתים – בד"ץ תוצרת בני ברק, נכנסנו לשיחת חברים אלרואי שהניח את הגיטרה ואני, מיד כל השאלות שרציתי לשאול את רבינו הסתדרו בשורה ממש מול המצח שלי התחילו לרוץ לקראתי וכמו כדורגלן לפני פנדל – לדפוק לי בראש, התעלמתי מהן והן המשיכו, השיחה של אלרואי ושלי הייתה קולחת מחזקת ומשמחת הוא נשמה טובה כמה כיף זה לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך
...שוב מצאתי את עצמי כשראשי מיטלטל מצד לצד, החמימות של החרמונית שלבשתי עטפה אותי, הכפור שעל החלון מנע אותי מלראות בבירור את תמונות הנוף החולפות אבל באישון לילה כשנפתחו דלתות האוטובוס התגלתה לי אומן כשהיא לבושה בלבן של שלג ובאוויר קר צח מאד לקחתי את התיק הקטן שארזתי לפני 10 שעות בבית ושמתי פעמי אל הציון.... המקום הזה שמיציג יותר מכול את הצבעוניות של אלו שמגיעים אליו "בכול דור ודור יורדת נשמת רבינו כדי לקרב את הילדים אל אביהם שבשמים" הפך להיות נקודה של אור והתחדשות ב תוך סבך החיים שלי, אני מגיע לציון מנשק את אבן השיש הקפואה ותוך שנייה הכול בהיר יותר, ממותק, איזה פלא אתה רבינו כמה אהבה יש לך אליי, מטפל בי, מנקה אותי, משתעשע בי, ואז עולה בי השאלה -באתי לקבל או לתת ? אני נזכר בכל האנשים שעל ידיהם נשלחתי לכאן, גם וגם, מה יש לי לתת לרבינו ? לא יודע, נראה ככלום – זה לא מדויק , אני מוסר לו אותי, אני כולי שלו
אחר כך פגשתי במשך השלושה ימים – שבת חנוכה עוד כמה אנשים, מכול אחד מהם קיבלתי משהו, איזה שהיא תשובה לכול אחת מאותן השאלות שאיתן באתי, אני יודע שייקח לי זמן מה לארגן את המחשבות ואת התשובות שרבינו שלח לי בדרך מופלאה, אני רוצה לאחוז בזה כדי שזה לא יעלם בתוך הטשטוש של החיים, לפחות עוד כמה רגעים, בבקשה, רבינו תאפה גם אותי בלב שלך, רבינו אמר שצריך למצוא חן בלב של זה שמבקשים ממנו כדי שהבקשה תתקבל על ליבו, גם כאן, גם בזה אני צריך עזרה
תודה רבה לך השם יתברך, כמה אתה טוב אל כולם אבא
....כי מרחמם ינהיגם