הצבי השבור
בחנוכה תש"ע זכיתי לקבל הזמנה מרבינו הקדוש והגעתי לציון הקדוש אור לערב שבת קודש, מחול פתיתי השלג שקיבל אותי בצאתי מהאוטובוס שהביא אותי משדה התעופה ליווה אותי עד לכניסה לציון והמתין שם בעודי פוסע אל הקודש פנימה, מבין כל האירועים שחוויתי זכורה לי תחושה אחת חזקה שעטפה אותי בדיוק יומיים אחרי ההגעה, הייתי כבר די תשוש , עוד בארץ לפני שנסעתי ידעתי שאני לא עומד לשכור דירה ללינה אלא אני עומד לתפור כל רגע יקר אצל רבינו ולא לעזוב אותו עד כמה שאפשר, הרי כשאני כאן אני כולי כיסופים וגעגועים אז למה לבזבז את הזמן
בשלב הזה כבר עברו יומיים רצופים ואינטנסיביים של שהייה בתוך בית הכנסת שעל הציון, שהייה מלאה בתפילות ובקשות, מלאה בקדושת המקום הנורא הזה, מלאה בקדושת האנשים שמגיעים לכאן, ברצונות שלהם, בציפיות שלהם, בכל מה שכל אחד מהם הביא איתו מהארץ ממנה הגיע, זה היה שעה או שעתיים לפני עלות השחר, הלכתי לטבול כדי להתחדש ולהתכונן לקראת תפילת שחרית של שבוע חדש, כבר הוציאו את החנוכייה מבית הכנסת, במקומה החזירו את מאמר הקטורת כתוב בכתיבת סת"ם וממוסגר במסגרת עץ עם פיתוחים יפים צבועה בזהב, עוד מאט והקהל הקדוש יתחיל לקרוא את בירכות השחר נכנסתי והתמקמתי במקום פנוי ממש באמצע של אחת מהשורות הראשונות של הספסלים המרופדים
מאחורי ישב בחור שאת פניו זכרתי מראש השנה את שמו אינני יודע אבל פניו זכורות לי, אצל רבינו אתה תמיד פוגש פנים מוכרות, יש כאלו שאתה יכול לשייך לאן שהוא, יש פנים אחרות שאתה יודע שאתה מכיר אבל אין לך מושג מהיכן, במקרים שנוצרת שיחה, לפעמים, מצליחים להגיע לאיזה שהוא מכנה משותף אבל הרבה פעמים גם לא ואז הסברה היא שההיכרות הרבה יותר עמוקה עד מעמד הר סיני שהרי שם עמדנו כולנו, בכל מקרה הבחור הזה שישב מאחורי למד גמרא בקול רם ואני שמעתי את מה שלמד, מספר חודשים לפני כן זכיתי ללמוד את הגמרא הזו עם מורי ורבי נ"י מדובר על קטע ממסכת בבא מציעא שם מדובר על מקרה בו צבי "שבור" – שנשברה רגלו, שרץ לתוך שדה של אדם ובעל השדה עומד בצד השדה ורואה את הצבי רץ פנימה, אם אומר בעל השדה "זכתה לי" כלומר זה שהצבי נכנס אלי לתוך השטח שלי – הצבי הופך להיות קניין שלו, אבל אם בעל השדה נמצא רחוק משם ואמר כך אין הצבי הופך להיות שלו, ואז תוך כדי שהבחור מאחורי קורא את הגמרא בקול רם, רבינו הקדוש הזריח במוחי חידוש שמילא אותי שמחה גדולה, חידוש שהוא כולו חיבוק חם ואוהב מרבינו, חידוש שהוא כולו חיזוק להמשך הדרך
כידוע ארץ ישראל משולה לצבי, ואנו יודעים שארץ זו מלכות, אצלנו זה הגוף, ישראל זוהי הנקודה הטובה של היהודי, הנקודה הפנימית של יהדותנו, הנקודה האלוקית שבנו, אומרת לנו הגמרא ברמיזה שאם האדם אך נפל ולא עבר זמן רב מכך הוא צריך לקום על רגליו מיד ולהמשיך, מיד, מבלי להתעכב, מיד לחזור למסלול, נכון שתשובה גם רגע לפני המיתה היא בעלת ערך גבוה אבל כבר אמרו לנו חז"ל שתשובה אמיתית היא בהתגברות בממש אותה סיטואציה או מאד דומה לזו של העבירה
רבינו הקדוש אמר שגם אם היה עושה את העבירה היה נוטל ידיו ונכנס מיד לבית המדרש, 7 ייפול צדיק וקם ואת הסוד הזה, ההנהגה הזו מרמזת הגמרא הזו, גם אם נופלת המלכות והשכינה אל עמקי הקליפות, צריך האדם לאחוז עצמו בציפורניו ולצעוק ולזעוק אל השם יתברך "אני לא רוצה בזה" ולבקש שיעזור להעלות ולהקימה מאפר ולא לוותר ולהרים ידיים, וגם אם הצבי רגליו שבורות "רגליה יורדות מוות" והוא רץ כך שבור רגליים, אם האדם נמצא בצד השדה, שדה חייו, יצעק "זכתה לי" ולא יוותר, והשם ברחמיו יחזירו למוטב וייתן לו ממשלה וקניין אמיתי על עצמו, וישלוט ביצריו ויתקן מידותיו
הסתובבתי לאחור ואמרתי לבחור שמאחורי את מה שקיבלתי חזרתי על זה פעמים כדי לזכור את זה, כשחזרתי הביתה רציתי לכתוב את זה אבל כל שזכרתי היה הצבי שבור הרגליים, אבל התחושה הזו שקיבלתי מתנת פרידה מרבינו מחבקת אותי עד עכשיו והלוואי שאזכה לזכור מה לצעוק ברגע הנכון
"זכתה לי"